חוף Papakolea הירוק והייחודי ממוקם במפרץ מהאנה, ליד South Point באי הגדול. זהו אחד משני החופים היחידים בעולם המכוסים בחול ירוק ייחודי. החוף הירוק השני נמצא גם הוא בארצות הברית. הוא ממוקם באי גואם ונקרא טלופופו.
Papakolea הוא חוף ממוצא געשי, וכדי לראות אותו, אתה צריך להתאמץ. די קשה להגיע אליו: אתה צריך להשקיע בו בערך 4 שעות, קודם כל לקבל אישור מיוחד. הביקור אינו בחינם, אך לא יקר במיוחד.
הדרך לחוף נראית כמו אידיליה של ממש. אבל הכי מעניין לפנינו!
תמונה: מדרוגניאנדרו (CC BY-SA 4.0)
בחירת הדרך הנכונה היא משימה לא פשוטה…
תמונה: מדרוגניאנדרו (CC BY-SA 4.0)
חוף האזמרגד הזה מוקף בצוקים משלושה צדדים והאוקיינוס השקט ברביעי. החוף חייב את צבעו למינרל כריסוליט, הנקרא גם אוליבין, מעורבב בחול וולקני. זוהי אבן חן המורכבת מברזל ומגנזיום סיליקט. בשל החיבור של אלמנטים אלו, האבן יכולה לקבל גוונים שונים של זהב, פיסטוק, צהוב, חום או ירוק זית. וזה יכול להיות גם בצבע של דשא אביבי טרי.
במבט ראשון, חוף Papakolea עשוי שלא להרשים אותך
תמונה: דיוויד ג'יי לאפורט / פליקר (CC BY 2.0)
אבל כדאי להסתכל מקרוב, ומתברר שיש אוצר אמיתי מתחת לרגליים.
תמונה: Natarajanganesan (CC BY-SA 4.0)
תמונה: מדרוגניאנדרו (CC BY-SA 4.0)
מסביב לחוף יש שלטים המזהירים שאסור בהחלט לקחת חול מהחוף. רק במקום הייחודי הזה תוכלו ממש לרוץ ולהשתזף על אבנים יקרות שנמצאות בשימוש נרחב בתעשיית התכשיטים. הסלעים המקיפים את החוף מכילים מרבצים גדולים למדי של כריסוליט, הנקרא גם "היהלום ההוואי". הגוון הירוק של האבן תלוי בכמות הברזל שבגביש. החוף היקר הזה לא ישאיר אף אחד אדיש.
חוף Papakolea חייב את צבעו הייחודי לכריסוליט – אבן יקרה, הנקראת גם "היהלום ההוואי".
תמונה: וילסון44691 (CC0)
גבישי קריזוליט נראים כך בחתיכת לבה מוצקה
תמונה: טומינטקס (CC BY-SA 4.0)
מרחוק חוף Papacolea אמנם נראה ירוק, אבל ככל שמתקרבים רואים שהוא הופך לזהב זית. יש חשש שבעוד 100-150 שנה האוקיינוס יוכל לשטוף את כל החול הזה: הגלישה באזור החוף חזקה מספיק, ולכן מדענים מאמינים שזה בהחלט אפשרי. בנוסף, גלים גדולים הם אחת הסיבות לכך שתיירים לא ממהרים לשחות באוקיינוס השקט: זה אפשרי רק בתקופות של רגיעה. מי אוקיינוס מושכים ונופים מקומיים ייחודיים מושכים המוני אנשים.
תמונה: ארן אליוט (CC BY-SA 4.0)
תמונה: ארן אליוט (CC BY-SA 4.0)
תמונה: בוני / פליקר (CC BY-SA 2.0)
